בזכות המבוכה ובגנות הטיח

"ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?"

ברל כצנלסון סירב להתעלם מהמציאות. בקיץ 1940 הוא היישיר מבט אל אימת הנאצים באירופה ואל הסדקים הפנימיים ביישוב. במקום לטייח, הוא בחר להתבלבל, להודות בטעות, לקחת אחריות, לחפש דרך. להיות במבוכה – וללמוד ממנה.

בבזכות המבוכה ובגנות הטיח מפנה ברל "אל התנ"ך, הספר האקטואלי תמיד ואקטואלי ביותר בימינו", משום ש"איננו מעלים כלל את המבוכה ואיננו מחפה עליה." הוא מזהיר: "האין גם לנו, אויביו בנפש של הפשיזם, יד בזה, בהפרזת ערך הכוח ובנתינתו עליון בסולם הערכים?". הוא מזכיר ש"הציונות לא היתה קמה – ולא תקום – בעולם שכופר בצדק ובמשפט ובחירות לכל הנברא בצלם. והיא לא תתכחש לערכי אדם אלה, כי בכך היא מוציאה את גזר דינה על עצמה". מילותיו נותרו חדות כתער. הן המצפן שישראל נזקקת לו.
ההדפסה המחודשת של בזכות המבוכה ובגנות הטיח נפתחת בהקדמה של המחנך וההיסטוריון מוקי צור באחרית דבר מאת הסופר ישי שריד.